מחול

יצירה בהשראת המחקר: 'נחש במזל נוגה.' המחקר עוסק בסמלים נקביים על גבי קמעות, קערות, ותכשיטי כלות, והריטואלים סביבם: נחש, כוכב והקסגרמה. סמל הנחש, נקשר בדמות המסקרנת מכולן במיסטיקה היהודית: לילית.

לילית, שמקורה במיתולוגיה המסופוטמית, נדדה אל המיסטיקה היהודית כאישה הראשונה שנבראה בגן העדן, אך כשלא זכתה ליחס שווה לאדם, פרחה וברחה משם. היא נדחקה אל השממה ומרחבים פראיים, אישה לוחמת ומורדת, הקוראת תיגר על מערכות גבריות-זכריות שביקשו להשאירה בחוץ. בחוץ הזה, לילית שורדת, מקימה צבא של ארבע מאות ושבעים גדודי לוחמות ולוחמים, הופכת אם לוחמים כמו אלף-פני-האש שינהיג את צבאה, ועולה לגדולה כאחת ממנהיגות העולם שמעבר ששוכנות בהר נשפה. 

מסורות גנוסטיות עתיקות מגלות פן נוסף. בכתבי הקודש המנדעיים שמקורם באיראן ועיראק, מסופר על נסיך מעולם האור שיורד אל עולם האופל בו שוכנים ליליות ולילין, ונושא לאישה את ביתם של מלכת ומלך האופל, לילית בשם זהריאל. זהריאל יולדת נסיך ששייך לשני העולמות, מסתובב בעולם ונחשב לגיבור פלאי. בהגיעו לכפרים שמבקשים לגרשה, הוא אומר שהם לא הבינו את מקומה של אמו במעמד הלידה – היא יושבת על מיטת נשים הרות, מבקשת להקל עליהן את צירי הלידה ולהגן על היולדת. 

האם לילית, שנדחקה אל המרחב הפראי, הפכה למלאך לילה שקובע גורלות? האם אותה אישה שנאלצה לשרוד בגפה ובנתה צבא, עדיין מגינה מהמחשכים על אותן נשים שמבקשות לעצמן חופש? יצירת וידאו-ארט מחולי מאפשר לחבר בין קצוות מילוליים שמקבלים מעט ביטוי ויזואלי: סיפור מלא ושלם של אישה שמרימה את עצמה במרחב פראי בין עולם בני האנוש לעולם המיסטי, ומוצאת את עצמה מחדש. היא כותבת את הסיפור של עצמה, מגלה את עצמה ואת המרחב בו היא מתקיימת, בין מרחבים פראיים ונטושים שהיא ממלאת בחיים, עומדת מול טקסטים שאחרים כתבו אודותיה, קמעות שנועדו להרחיקה, ובתוך כל זה, התנועה שמתכתבת עם המרחב מאפשרת לה, יותר מהכל, מרחב נשימה.

כוריאוגרפיה וביצוע: טל גרמיזה

צילום: מעיין ימיני

*תודה מיוחדת למוזיאון היכל שלמה על הסיוע האמנותי

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל לִילִית,
אֵם כָּל הַלֵּילוֹת.
כַּמָּה נָשִׁים פָּנוּ אֵלֶיהָ בַּצַּר לָהֶן
גַּם כְּשֶׁהִזְהִירוּ אוֹתָן
שֶׁהִיא לֹא יוֹדַעַת גְּבוּלוֹת?
וְכָל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים
שֶׁגָּזְלוּ מֵהֶן הַכֹּל –
אֶת שְׁמָן וְאֶת נָשִׁיּוּתָן,
הַאִם יָדְעוּ הֵם גְּבוּלוֹת?
וּכְשֶׁבְּאִישׁוֹן לַיְלָה
הֵן קוֹרְאוֹת לְאֵם חֲזָקָה שֶׁתָּגֵן עֲלֵיהֶן,
הַאִם יֵשׁ רְאוּיָה מִמֶּנָּה לָבוֹא?

יצירה בהשראת הנשים המורדות והלוחמות של המיסטיקה היהודית – לילית, מחלת, אגרת, רהב ונעמה. הדמויות שמהוות השראה ליצירה זו הן דמויות שמאז היווצרותן של הדתות המונותיאיסטיות כמו שאנו מכירים אותן כיום אתגרו את תבניות החשיבה, לא ישרו קו עם הנורמה ומה שמקובל, ופרצו את גבולות המיתוס והפולקלור עד למאבקים חברתיים במאות ה-20 וה-21.
גם היום, אומץ של נשים ראוי להיות מועלה על נס, במיוחד כשהן חוות אתגרים מרובים ומבקשות להשמיע את קולן במציאות בלתי צפויה. הקול שלהן סודק את מה שנראה כבלתי אפשרי, ומראה דרך החוצה מכאוס בלתי נגמר.

ניכל הנה יצירה של מחול ומילים, ששואבת השראה מטקסט עתיק בן אלפי שנים שנמצא בחפירות העיר העתיקה אוגרית. הטקסט העתיק היה מושר בחתונות כנעניות ופיניקיות, והוא אחד הטקסטים השיריים העתיקים המתועדים במזרח הקדום. מזמור נוסף לניכל שהיה מושר לכבודה במקדשים, הוא השיר הקדום ביותר שהולחן אי פעם.

ניכל, אלת בוסתנים וביתו של מלך הקיץ, מגיעה לפרקה, ואביה מחפש לה שידוך. הוא פונה לשליחות אלת הפריון, הכושרות, ומבקש את עזרתן. להפתעת כולם, מי שמתאהב בניכל הוא הירח. או אז מתחיל משא ומתן בין אביה של ניכל, חירחיבי, אל הקיץ, לבין אל הירח שמבקש לשאת את ניכל ורוצה שתבוא לשהות עימו בשמי הלילה. לאחר דין ודברים אביה מתרצה והאירוסין נחתמים.

בטקסט, ניכל, הכלה המדוברת, כלל לא מדברת. האם באמת אין לה מילה בכל ענייני השידוך והחתונה? האם היא הייתה נערה רכה ואביבית או שמא אלת לילה שהכוכבים, הירח והלילה בעצמו סרים למרותה ונענים לפקודתה? אולי כה מהפנטת הייתה נוכחותה שהירח בעצמו התאהב בה?

ומה עם נשים כיום? מתי יש להן את האפשרות להשמיע את קולן ומתי זכות זו עדיין נשללת מהן? האם נשים שחיות, פועלות וחושבות מחוץ לקופסא הן אלות, או שמיד ממוסגרות כדמויות אפלות? ואם היינו פונים לאלוהות כאלה שמימית עם שמות תואר נקביים, האם כל התרבויות המונותאיסטיות היו נראות אחרת?

לאלה האם הבוראת היו שמות רבים בתרבויות ותקופות שונות – אשרה הכנענית ובעלת ובהו הפיניקיות, בלת אילי, נינחורסג ותהמת (עמקיא) המסופוטמיות, גאיה היוונית והרה שתמשיך אותה, מעאת ואיזיס המצריות, תנית החיתית ועוד. אלות נשיות, עוצמתיות, אמותיהן של אלים רבים, ביניהן אלות מלחמה ואהבה, שהיו דוהרות על אריות, צומחות כעצי חיים, נושאות ונותנות בין כל אלי השמיים, ממליכות שליטים אנושיים ואלוהיים ונושאות בקשות של בני אנוש אל היכלות האלים. כיצד ניתן לשמוע את קולן ואיזה קו ניתן למתוח בין הפולחנים העתיקים בטבע לחיים האורבניים שמקיפים אותנו? אילו דברים היו מייעצות לנו היום גבירות ומלכות השמיים?

'אשרה' היא יצירת וידאו דאנס, שמצולמת בשני לוקיישנים שונים: חורשה, ומפעל אורבני. ארבע הרקדניות מבצעות קטע מחול שמשתנה חליפות בין הלוקיישנים השונים, ומבקש לשאול כיצד ניתן למצוא את דמותן של האלות הגדולות, הבוראות, גם בעולם אורבני, מהיר ודינמי, שבו מרוב רעש הטבע מתקשר להישמע, כמו הקול הפנימי.

ביצירה נבקש לחקור את השאלות הללו דרך תנועה ומחול, שהיוו חלק מאופן הפולחן העתיק של האלות. היו רוקדים עבורן במקדשים, בימי חג תחת הירח המלא ולצלילי מוסיקה שהייתה עולה ומסעירה את החושים. נמשיך במסורת העתיקה, כשנבקש לרקוד ולתהות אחר דרכה של האשרה.

'כושרות' היא יצירה בינתחומית, שמשלבת קטעי מחול מודרני, טקסטים ליריים וקטעי וידאו, ונקראת על שמן של ה'כושרות' – אלות הפריון הכנעניות, ה'סנוניות' שבישרו על ברכה שבדרך. היצירה שואלת שאלות אודות מקומן של נשים במסורות עתיקות, הגלגול של השאלות הללו בחברה המודרנית והשפעתן על נשים בחברה היום-יומית במאה העשרים ואחת.

בתרבויות עתיקות האלוהות הנשית התגלמה בדרך כלל דרך שלוש דמויות: האלה האם – דמות החוכמה והפריון, המאהבת – אלת אהבה חושנית והלוחמת – אלת מלחמה למודת קרבות ומטילת מורא. האם הן קיימות בתוכנו גם היום? האם כנשים אנחנו יכולות לבחור רק דמות כזו או אחרת? איך מתקיים מערך הכוחות בין כל התכונות הללו בתוך כל אישה ובתוכה אל מול החברה? האם יש לחגוג אותן או להירתע מהן? מה עשו הדתות המונותיאיסטיות עם האלות הללו?
מטרת היצירה היא לעורר שיח חברתי אודות ההשפעות עתיקות היומין הללו שמעצבות תפיסה עכשווית של נשים בחברה ותפיסת נשים למול עצמן, גם בחברה שיכולה על פניה להיראות חילונית, ליברלית ושוויונית.

לאחר המופע ניתן ורצוי לקיים שיח עם הקהל וניתן ללוות את המופע גם בסדנאות כתיבה וסדנאות תנועה שמאפשרות שיח פנימי ושיקוף של השאלות שעולות ביצירה.

"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל"
(שיר השירים פרק ג', פס' ו')

בעבר, במרחב הקדום של כנען, היו מקטרים מור ולבונה לאלות המקומיות בפאתי המדבריות והיישובים, בתווך בין יישובי בני האדם למקום שבו הטבע והפראיות משתלטים, והאלות, אשרה, עשתורת וענת, היו קשורות לכל – גם לעולם הטבע וגם לעולם בני האדם.

השנים ופריחת המונותיאיזם כיסו את פולחן האלות הקדום בחולות כנען, מדירות את הנשים מפולחן הקדושה, מעלימות את מקדשיהן, את הכוהנות והכוהנים ששירתו בהם, ודוחקות את האמונה באלוהות הנשית מטה מטה, שהופכת נודדת ותלויה ברצונות האדם או ברצון האל, כמו השכינה שמרחפת מעל האדמה ומטיילת חסרת מנוח בין הרקיעים.

הדרך לאלה לעולם אינה קלה. אך מה אם עם התעוררות הפמיניזם במאתיים השנים האחרונות, חפירות ארכאולוגיות שמסירות את החול מהמקדשים העתיקים בכנען ומחקר חדש ופורץ דרך של כתבי קודש עתיקים, ישנם אלו ששוב שומעות ושומעים את הקריאה? מה אם הכוהנות והכוהנים של האלות שהיו נעים ונדים כמוהן חסרי מנוח בעולם שוב נענים לקריאתן של האלות העתיקות במרחבי כנען ויוצאים לחפש אותן בחולות שכיסו אותן ושוב חושפים אותן אט אט? לאן ולאיזה מסע תוביל אותם הקריאה? ‘מי תקרא לך?’ היא יצירת וידאו דאנס שנדרשת לשאלות העתיקות מחד והעכשוויות מאידך.

יצירת סולו שעוסקת במערכת היחסים החשובה והראשונית שלנו ביותר בכל יום חיינו – האדם אל מול עצמו, לפני שהוא יוצא החוצה ופוגש את העולם. ההתמודדות האישית שלך עם עצמך ועם החוויות שמזמן לך העולם קודמת לכל. לא תמיד אפשר לעשות סדר בכל הבלאגן הפנימי, אך בהחלט אפשר לנסות לרקוד אותו החוצה בעזרת מוסיקה ולדבר אותו במלים חשופות.

בבחינות הבלט, בגיל הילדות, אומרים לך שתקבלי חמש נקודות בונוס אם תחייכי ולא תרקדי בפנים קפואות. בין אם יש אמת בכך ובין אם לאו (עד היום לא הצלחתי לגלות), הנקודה היא שבטווח הארוך, את אינך לומדת הבעות פנים, אלא רק לחייך, גם כשבפנים הכל שורט, לא משנה איך עלית לבמה או מה קרה לך באותו יום באינטראקציה עם אנשים אחרים. אחרי כל השנים הללו של 'חמש נקודות על חיוך,' אל הרגש צריך לגשת לאט, בעדינות, כמו לנפש האדם. כדי לא להבהיל את הרגש, נפגוש בקטעי הוידאו נשים שונות, מעין 'מורות דרך', שמספרות לך דברים שהן יודעות, שאת עוד תלמדי ושלעתים פשוט צריך לשמוע כשאת ניצבת בצומת דרכים. אפשר להתקרב בזהירות אל הרגש, כדי שלא יחשוש ויתכנס בתוך עצמו.

'דינמיקה של תזוזה' היא יצירת וידאו של מחול, מילים ומנגינה, שמציגה תהליך יצירה בהתהוות וחיפוש עצמי של אמן בשלושה מצבים: בסטודיו, בין קירות הבית, ובחוץ במרחב הפתוח.

בתקופת הסגרים, אמנים רבים מצאו את עצמם בשלוש סיטואציות שונות: בחזרות בסטודיו כשברחבי העולם המצב הפך לא ברור וכאוטי, בהתכנסות בין קירות הבית ללא מרחב תנועה וחזרות אלא רק עם מרחב חשיבה ותכנון אינסופי, וביציאה חזרה החוצה בסערת רגשות, כששוב מותר לנוע ולתור אחר קרבתם של בני אנוש אחרים.

הייתה זו תקופה מוזרה לאמנים, וודאי לאמני תנועה וכתיבה, שכה הרבה מיצירתם מושפע ממפגשם עם העולם. אך בדיעבד, הייתה זו תקופה בה היה חיפוש עצמי ואמנותי ללא גבול, ללא לוח זמנים, ללא ביקורת. רק האמן ושאלותיו האינסופיות, האמנות מול הקיום והרצון ליצור בכל מצב, לא משנה מה התנאים. יצירתיות חדשה נולדה בתקופה זו, והניחה את היסודות ליצירות שהתפרצו החוצה עם המפגש המחודש עם העולם. התנועה והמילים היו המוסיקה שהובילה ליצירה מחודשת, לקול אמנותי שביקש לראות את העולם אחרת, לחוות אותו ולספר אותו במילים ובתנועה שהם המוסיקה שמניעה אותו.